דברים לערב בגדה השמאלית, 23.6.2014, לכבוד ספרו של בוריס גרויס, המִסְפח הקומוניסטי

בוריס גרויס: פואטיקה של התחיוּת למקור חדש
מאת: אסתר דותן



1.
הכתיבה של בוריס גרויס מבקיעה אל החיים ותכליתה אינה השתעשעות אינטלקטואלית; לא בכדִי הוא אומר ש"מי שרוצה לבטל את התביעה הטוטלית לעוצמה של הפילוסופיה, מבטל את הפילוסופיה עצמה ומותיר כך רק את ההיסטוריה של הפילוסופיה" (עמ' 85). הגישה הזאת מעוגנת בפואטיקה של ההגות שלו ושל תפיסת האמנות שלו: הוא שש להפוך גוויות ונמשך אל ערימות הפסולת – ובמלים אחרות, מתעניין בהטרוטופיות בעלות פוטנציאל עתידי; בהתחיות בתוך הקשר חדש; בתחיית מתים מטפורית; בהתחיות תמידית; בַּמטמורפוזה שמחוללים במודע בְּהעתק ומַחיים אותו כמקור. המשך דבריי ימחיש מעט, בין היתר, את הפואטיקה הזו שלו. הרציונליזם שלו אפוא שובר גבולות – וזה נושא לדיון בפני עצמו אשר בו למיתוס של ישו יש מקום לא קטן.

הכתיבה של בוריס גרויס היא פרדיגמה לִכְתיבה מסאית. העיסוק שלו בַּכוליות מתנסח באופנים לא נוסחתיים. גם אין מלים מיותרות. כתיבתו "מחזיקה קצר" את הקורא – דורשת ממנו להיות עירני כל העת, לחשוב ולהגיב לִמְעופים מתגרים ומאתגרים. הניסוחים שווים לכל נפש, וגם, בקור רוח, מתובלים בהומור ובשנינות.

בספר הקטן הזה יש הרבה רבדים משלל מחקריו של בוריס גרויס, המצטלבים בתמצות למסה פילוסופית, אשר למרות שאינה מתחמקת מלהיישיר מבט בחולאים ובאלימות היסטוריים, היא מאמינה בעיקרון הפרדוקסלי של הקומוניזם והמטריאליזם הדיאלקטי כנקודת מוצא לאלטרנטיבה – כמובן לא כהעתק מת, אלא כמקור חדש. בעמ' 45 הוא אומר: "וְכַידוע, הצלחה בשוק אינה נסמכת על חישובים, על הבניות לוגיות קרות ועל שיקולים רציונליים, אלא על אינטואיציה, כפייתיות, תוקפנות, על אינסטינקט של רוצח. על כן, שיח התר אחרי האחֵר האפל של התבונה [נושא שהוא בוחן אותו במקוריות רבה], אינו מהווה כל אופוזיציה לקפיטליזם". והאופוזיציה הזאת היא שמעניינת את בוריס גרויס. או במקום אחר הוא אומר (עמ' 90): "רק לימים הובן כי דווקא המימד הלא דיאלקטי [החד-צדדי] בטקסטים של הדיסידנטים [בברית המועצות] פתח לפניהם את השוק הנרחב של תקשורת ההמונים" – את שוק הדעות, כפי שהוא נוהג לומר בהזדמנויות רבות. ועוד (עמ' 105): "ההומוגניות המפתיעה של שיח הביקורת במערב – הומוגניות שאין לה אח ורע בהיסטוריה – שיח שלעולם אינו משנה את מרכיביו אלא רק את נמענוֹ – [...] היא פועל יוצא של עצם העובדה שהפצת השיח הביקורתי במערב נעשית בעיקר כסחורה בשוק התקשורת. זהו שיח סוֹפיסטי שעבר סטנדרטיזציה – אפשר לגייסו לכל אסטרטגיה פוליטית".

2.
בניגוד לחלוקת העבודה של הסדר הקפיטליסטי - שכיום השיבוש שלה אינו אלא דרך חדשה להפקרה ולניצול, יש הרבה אופטימיות בַּמקום שבוריס גרויס מציב את האדם מן השורה. ראשית, הוא מדבר אליו, על חייו, הן במשטר הקומוניסטי-סובייטי מן העבר והן במצב הפוסט-קומוניסטי של המערב הקפיטליסטי כיום. הוא גם אומר (עמ' 86): "יש לסלק אי-הבנה שגורה, אשר גם מעיבה על תמונת המדינה האפלטונית: התביעה לשלטון הפילוסופים נשמעת באוזני רבים כִּקריאה בלתי דמוקרטית, מאחר שהם סבורים כי הפילוסופיה היא גוף ידע ייחודי, שלא מצוי בידי רוב בני האדם. לפיכך מתקבל הרושם כי שלטון הפילוסופים הוא שלטון של קבוצת עילית, שלטון שהרוב מורחק ממנו. אולם: מיהו פילוסוף? פילוסוף הוא כל מי שמדבר – כל עוד הוא מדבר (או שותק באופן משמעותי), שכן לשון מתייחסת באופן ישיר או עקיף אל הכוליות ולפיכך היא רלוונטית מבחינה פילוסופית".

דיון עז על המושג מטאנויה נפרס בַּפֶּרק האחרון של "המִסְפח הקומוניסטי". המטאנויה – שגרויס מַציג אותה כשינוי מודע של פרספקטיבה, קביעה של נקודת סיום, קביעה של גבול, החלטה פרפורמטיבית מהפכנית שאינה נובעת ממגבלה חיצונית דוגמת היעדר הון או חילוף דורות, "מובילה לוויתור – היינו לוויתור על עשייה מתמשכת תמידית של אותו דבר, ויתור על ההליכה התמידית באותה דרך, ויתור על הרצון להמשיך לדהור תמיד אל אותה 'אינסופיות גרועה' [מושג של הגל המבדיל בין אינסופיות טובה לגרועה] " (עמ' 129). המטאנויה היא לפיו: אי קבלת ההיסטוריה באופן סביל, ויתר על כן - עיצוב דיאלקטי שלה. מקור אדיר של זיק אופטימי. לא רק בפוליטיקה, גם באמנות. וההיפך.

בוריס גרויס מייחס את החשד המהפכני, דהיינו את התודעה הפוליטית, לאפקט של פרנויה, והוא אומר (עמ' 47): "אולם, לא מדובר בפרנויה 'סובייקטיבית' שניתן לרפאה באופן פסיכיאטרי או פסיכואנליטי, אלא בפרנויה 'אובייקטיבית' שתנאי היווצרותה טמונים בְּאובייקט שהפך לחשוד משום שהוא מראה את עצמו כאובייקט אפל אשר חומק מהטיעונים הקוהרנטיים של התבונה". גם כאן הצתת המודעות הפוליטית אינה פועל יוצא של נכס ייחודי הנתון בידי עילית כלשהי, אלא ערנות הנתונה בידי כל אדם.

3.
מעניין להתבונן במסה הקולנועית השנונה של יוהן גרימוֹנְפְּרֶה מול המסה הפילוסופית של בוריס גרויס - לא כמשוואה ל"המִספח הקומוניסטי" או כאילוסטרציה, אלא כדי לחדד שתי אסטרטגיות: האחת מתמקדת באנליזה של הקטסטרופה – גרימונפרה בכשרונו העצום, והשנייה מוסיפה על אנליזת הקטסטרופה את השאלה "איך הלאה" – בוריס גרויס בספר הזה ובספרים אחרים. האנליזה של גרימונפרה מבריקה, אבל המסלול הזה הוא גם פתח מוכח להעלאת גרה בידי יוצרים לא מעטים. המסלול של בוריס גרויס משתלב עם נסיונות עכשוויים לא מעטים ושונים זה מזה לחפש מוצא: כך מההגות של פטר סלוטרדיק (למשל, בפואטיקה של הבועות שלו שנשענת על דימויים של מרחבי תפנים, פְּנים), אנטוניו נגרי, פרנקו ביפו בֶּרארדי, ארנסטו לאקלו שמת בחודש שעבר, ורבים אחרים, ועד עמדותיה ויצירתה של האמנית והמסאית המצוינת היטו שטיירל, שספר המסות שלה, "חלכאי המסך", עומד גם הוא לראות אור עוד כשנה בהוצאת פיתום.

גרימונפרה הוא וירטואוז חזותי. סביב מוטיב הכפיל השזור בְּכַמה נראטיבים מקבילים שלוקטו בעיקר ממקורות ארכיוניים (דוגמה מופלאה לתפיסת הארכיון והתיעוד של בוריס גרויס, שמתוארת בספרו כוח האמנות), הוא מנתח את תעמולת הפחד כגורם בהיסטוריה ובתרבות מאז המלחמה הקרה ועד המידע השקרי על הנשק להשמדה המונית בעירק שהביא למלחמה נוראה ואיומה. עינו החדה והרצינית אינה מוותרת גם על השתעשעות בחומרים, ועל מנת להמחיש את פלישתה של תרבות הקטסטרופה אל השלווה הביתית הוא שותל בסרט חמש "הפסקות קפה": אימה באמצעות קפה. גרימונפרה מגייס את היצ'קוק, את כפילו ואת המלחמה הקרה לתיאור פרנויה סובייקטיבית ואובייקטיבית: בדיוֹן אובססיבי המחולל בפועל מציאות של אימה. מנגד, בוריס גרויס, כאמור, מַציג באופטימיות דיאלקטית קרת רוח את מדיום החשד, את הפרנויה האובייקטיבית של המציאות הפרדוקסלית, כזרז בסיסי לתודעה פוליטית (בספר הזה בתמצות, ובפירוט בספרו מ-2000 [גרמנית], 2012 [אנגלית] "חשד, פֶנוֹמֶנוֹלוֹגיה של מדיה"), תודעה שאחד מביטוייה הפואטיים הוא המיצב של איליה קבקוב, האיש שזינק לחלל מדירתו, ואשר דימוי מתוכו פותח את הגרסה העברית של "המִספח הקומוניסטי".

קבקוב הוא אמן אשר לו ולבוריס גרויס יש הרבה מהמשותף. גרויס זיהה, הגדיר וליווה תיאורטית קבוצה מגוונת של אמנים חדשניים, וביניהם קבקוב, שפעלו במוסקווה בשנות ה-70 ואחר כך (קבקוב פעל כבר בשנות ה-60), והמשותף להם הוא מה שגרויס מכנה הקונספטואליזם המוסקוואי, השונה מהאמנות המושגית במערב מכמה בחינות ויש לו מימד פיגורטיבי תוסס: עיקרו הוא סיפור אינדיווידואלי ספקני - בשום אופן לא אופורטוניסטי, אלא מודע ומהודק באידיאולוגיה מורכבת, אשר הולכת כאחת עִם ונגד העמדה הסובייטית השלטת: לא תעמולה סובייטית וגם לא אינדיווידואליזם נרקיסי בנוסח המערב. קבקוב, בסדרת מיצבים שהוצגה בגלריה פלדמן בניו יורק ב-1988, מספר על עשר דמויות אינדיווידואליות בדיוניות ואחת מהן היא "האיש שזינק לחלל מדירתו". הצופה מַגיע כְבַלש להציץ אל האנדרלמוסיה שנותרה בדירה – להציץ אך לא להיכנס – לאחר שהאיש הזניק עצמו לחלל ממתקן ביתי שתכנן, ואין יודעים אם הוא מרחף כיצור אלמותי בקוסמוס או נחבט אל הקרקע ומת. מחד גיסא, זהו סיפור אוטופי של פריצה אל החלל הקוסמי ברוח החלום הסובייטי - לרבות דימויים סובייטיים הגודשים את דירתו של האיש, וביניהם של הקוסמונאוטים; מאידך גיסא, מדובר לא בסיפור של אוטופיה קולקטיבית שאליה האיש מַביט בספקנות, אלא בנראטיב של יחיד שלמרות הכול הוא אוטופיסט מסוג מסוים - אוטופיסט באותו מובן שקבקוב וגם גרויס רואים את האמנות: ניסיון לשנות נסיבות חיים. יחסו הנודע של קרל מרקס אל הפילוסופיה, כמובן ברקע. הספקנות האידיאולוגית של קבקוב באה לידי ביטוי גם ביצירת מרחק באמצעות המצאת פרסונות שאינן זהות למחבר – המצאת דמות, או כפיל.

כפי שעצם הפרנויה לסוגיה אצל גרימונפּרה מחוללת מציאות של אימה, עצם הציפייה להתגשמות האוטופיה אצל קבקוב משנה נסיבות חיים, כפי שגרויס אומר ב-2006 (השנה שבה פורסם לראשונה בגרמנית גם ספרו "המִספח הקומוניסטי"), וזאת בספר המוקדש ל"איש שזינק לחלל מדירתו". זאת לא עמדה אנטי-סובייטית חד-צדדית, שכן המטריאליזם הדיאלקטי והקומוניזם נושאים בתוכם זרעים לאוצר מחשבות שיכול להזין עתיד אחר, המנוגד לאינסופיות הנצחית של ההווה. הברקה של היצ'קוק המופיעה בסרט של גרימונפּרה בעניין אחר-לא-אחר אקטואלית להוויה העקרונית של העכשיו הניאו-ליברלי: "הטלוויזיה היא כמו טוסטר אמריקאי, לוחצים על כפתור ותמיד צץ אותו דבר". אנטיתזה למשקלה של המטאנויה כפי שבוריס גרויס מַציג אותה.


על הספר

בוריס גרויס בהוצאת פיתום
המִספח הקומוניסטי
 
כוח האמנות
 



ספרים בהוצאה


שלחו לי עדכונים
מעוניינים להתעדכן על ספרים חדשים ועל אירועים? אנא מלאו כתובת דוא"ל

דוא"ל:







 

  • הזמנת ספרים
  • יצירת קשר
  • על ההוצאה
  • עמוד הבית