צורה שהיא תוכן

דייוויד קאמפני משרטט במלים ובדימויים את דרמת ההשראה ההדדית בין צילום לקולנוע, שהעשירה את אמצעי הביטוי של שניהם. הוא דן במופעם המגוון של המאפיינים המשתנים של המדיומים האלה דוגמת תנועה, זמן, מרחב תמונתי, ייצוג, וכל זאת מנקודת המבט הבלתי שגורה של התמורות בפונקציות החברתיות של הצילום והקולנוע, כולל כניסתם לחללי תצוגה של אמנות.

ארצה לומר כאן כמה מלים על צורה שהיא תוכן.
מתוך השפע האנליטי שקאמפני מזכיר בספר בחרתי להקרין את סרט האוונגרד הגרמני, "אנשים ביום ראשון", ברלין 1929, של רוברט זיודמאק ואדגר אוּלמר, בגלל כמה סיבות. ראשית בגלל הקטע המאלף שבו הבמאים משחקים במודע ומתוך כוונה עם דימוי נייח ודימוי נע, ולראשונה בתולדות הקולנוע נעשה שימוש בהקפאה של תמונה קולנועית, כלומר ברצף חוזר שלה שלמעשה מִתְדמה לתצלום. תוכלו לראות את הסצינה הקצרה הזאת בערך באמצע הסרט. היא חולפת כהרף עין וכדאי לחדד מולה את תשומת הלב: צלם עם מצלמת קולנוע מצלם דיוקנאות של ברלינאים המבלים להנאתם בפארק ביום המנוחה מעבודה. לנוכח העדשה, חלקם של המצולמים מנסים לשלוט בתוצאה באמצעות תפיסת תנוחה - כאילו הייתה זאת מצלמת תמונות, שכן המצלמה עלולה להיות אכזרית ביותר. הרגע הזה של נוכחותם החיה לכאורה של האנשים בשל התנועה, ההופך בשבריר שנייה באמצעות הליך טכני קר ואדיש לדימוי מצולם מת המחקה תצלום נייח – הוא רגע מצמרר. הסצינה מסתיימת בשורת דיוקנאות תצלומיים קונוונציונלים מן המאה ה-19 – תצלומים חסרי ספונטניות שצולמו בסטודיו, על מנת לשוב ולהדגיש את יתרונה של מצלמה שמשמרת תנועה. אבל על תנועה בתצלום סטטי יש לדייוויד קאמפני מה לומר.

בחרתי את הסרט גם משום שהוא מספר סיפור בדיוני על אנשים מן השורה באמצעות שחקנים לא מקצועיים המתנהגים את עצמם ואת עולמם. ומעניין עד כמה הם אמינים, בלתי אמצעיים ובעיקר בעלי מידה של כבוד עצמי. בד בבד הסרט מספר גם משהו על עצם העיר שהם חיים בה – ברלין של 1929. מתן לגיטימציה לנושא של אינטראקציה רגשית וחברתית בין בני אדם מן השורה – בלא המשחק של המשחק הנלווה להופעה של פרסונות כוכבים וללא עולם החלומות והפנאי של המעמד המבוסס מאוד, מתן לגיטימציה כזה הוא אמירה פוליטית. בעת הרסטורציה של הסרט לפני כעשור במוזיאון לקולנוע באמסטרדם הוסיפו פס קול מוזיקלי חדש במקום זה שאבד.

לפני הסרט יוקרן תיעוד של עבודת אמנות הבנויה כלופ בן דקה אחת של האמן האמריקאי שנולד בהונג קונג ב-1973, פול צ'אן: "ללא כותרת (בעקבות קראוואג'ו) ", 2003. בהיפוך להקפאת תמונה, צ'אן מוסיף תנועה לדימוי מוקרן שהוא עיבוד של מקור נייח, ומשתעשע בתוך כך עם קונספט של תצלום בעצם השימוש בְּעדשה, בִּפעולה של אור ובִשמירה על נקודת מבט אחת קבועה. לופ אילם נטול כל סוג של סאונד כאילו היה תצלום או ציור. צ'אן נטל את מוטיב סלסלת הפירות של קראוואג'ו – מוטיב שכולו חיים מטריאליים, ודווקא בהוספת תנועה שעצם קיומה אמור להעצים אשליה של גשמיות ארצית הוא הופך את המוטיב להתרסה נגד הזמן הארצי, ההיסטורי, הנע כביכול ליניארית קדימה (בעייתיות שעמדתי עליה ביחס לצ'אן במקום אחר), בכך שהוא יוצר זמן אחר וזר על ידי מבנה מחזורי של לופ ועל ידי תנועה כלפי מעלה המנוגדת לכוח הכבידה. הוא עושה כן בכלים של אנימציה ממוחשבת. רגע קצרצר וגדוש. צפייה מהנה.

קישורים נוספים

דייוויד קאמפני / צילום, קולנוע, צילום

 

תצלום נע ותמונה קולנועית (אסתר דותן, מפגש צ'ינה פורטה)