הרחוב, עוד מכונת זמן של כריס מרקר
מבוא מאת אסתר דותן להקרנה חד-פעמית:

סיפור החתול המחייך, 2004
זכרונות מן העתיד, 2002, בימוי משותף עם יאניק בֵּלוֹן
11 ביולי 2008, מוזיאון תל אביב לאמנות


סיפור החתול המחייך
סיפור החתול המחייך, צרפת 2004.
כריס הוא השם הפרטי הממשי של כריסטיאן פרסואה בוש וילנב, נולד בפרוור של פריז ב-1921. מרקר הוא פסבדונים, שם עט. הביטוי "שם עט" מתאים במיוחד, כי למלה האנגלית שאותה אימץ מרקר יש משמעות הן של עט (לבד) – שלמרבה המקריות המאגית מכונֶה גם מג'יק מרקר, והן משמעות של "נותן סימן". שתי המשמעויות נוגעות בלב המעשה של כריס מרקר: הוא הפנים לחלוטין את מטבע הלשון מ-1948 של אלכסנדר אסטרוק, "מצלמה-עט", במובן של קולנוע כמדיום שנושא נדבכים קיומיים מורכבים לא פחות מספרות; וכן, במובן של עבודת אמנות כמתן סימן, כמיפוי של מה שנשחק מעל פני השטח והוא בעל השלכה לבאות; מתן סימן כפעולה של מנגנון ההיזכרות, או אף כמנגנון שמייצר זיכרון. לא מקרה הוא שמרקר המציא מלה, שהיא גם שם של עבודת הסי-די-רום שלו מ-1997 – Immemory, אי-זכירה כייצור של זיכרון; העבודה הוצגה בדוקומנטה 10 שאצרה קתרין דויד.

את השחיקה של אירועים אישיים, קולקטיביים או היסטוריים, בתוך זמן – ותהיינה הסיבות אשר תהיינה, אירועים שחבוי בהם פוטנציאל שינוי או פריסה של עתיד, מרקר ממקם בתוך הטרגי, במובן העמוק ביותר של המושג הזה. האמנות על כל מופעיה אצלו מתקיימת ברובד הטרגי הזה, אף שלעתים קרובות הוא בא לידי ביטוי בד בבד עם הומור ושנינות. ובכלל, מצב יסוד אצל מרקר הוא שדבר אינו כפי שהוא נראה או אינו כפי שהוא נשמע. דוגמה אמבלמטית היא הפריצה הדרמטית אל הפנטגון של המפגינים נגד מלחמת וייטנאם ב-1967 והדימויים האמבלמטיים לא פחות של אלימות השלטונות בסרטו (עם פרנסואה ריישנבאך), הפאה השישית של הפנטגון, 1968, וזאת לנוכח העובדה שנחשפת במבט לאחור בסרטו מ-1977, חיוך בלי חתול: שיתוף הפעולה של הנהגת השמאל עם הפנטגון והסיכום מראש על פריצת המפגינים למבנה – מידת ניצחון נוחה לשני הצדדים. וכמובן, יש השלכות כבדות משקל לעובדה הזאת על התנגדות ומרי בכלל. לשם כך מרקר נזקק למה שאכנה כאן בהשאלה - מכונות זמן.

מרקר מפעיל או ממציא מכונות זמן הנוסעות בין זמנים, והאמנות שלו היא התוצר שלהן. הקולנוע כמובן הוא מכונה פיזית, נתונה, של זמן. אבל הטיפול המיוחד של מרקר בחומרים ארכיוניים, או הפרוטגוניסט החוזר שלו – הרחוב (שאליו עוד אחזור להלן), הופכים גם הם למכונות זמן – לגלגלי שיניים של מנגנון זכירה והבנה לקראת עתיד. Time Machine הוא שם ספרו רב ההשפעה של הסופר הבריטי הרברט ג'ורג' (H.G) ולס משנת 1895. כמו אצל ולס, הנסיעה בזמן אצל מרקר אינה פוטוריזם טכנולוגי לשמו, אלא ניתוח חברתי שייעדו עתיד אולי אחר. לא רק המזח, 1962, הידועה בעבודותיו של מרקר, היא מסה (פילוסופית-עלילתית) על האשליה של הנסיעה הן בזמן הקולנועי והן בזמן של הממשי, אלא גם בללא שמש, 1982, מפנטז הצלם במכתבים שהוא כותב לידידתו על סרט מדומיין ובו נוסע בזמן, בן עולם אחר – שלישי[!] שמגיע משנת 4001 אל ההווה, אדם אשר זכרונו מושלם ואין הוא יודע מהי שיכחה אבל נמשך אל קסם השיכחה שמצא בהווה שהגיע אליו; כבן עולם אחר – שלישי, הוא כמובן אינו יכול לשכוח את העוני על פני כדור הארץ, את כוח הזרוע, את ההכפפה והניצול. ורטיגו של היצ'קוק והמדלן של פרוסט הם שני מנגנוני זכירה שונים וסותרים, היקרים ללבו של מרקר. סקוטי בסרט של היצ'קוק מייצר את הזיכרון ואילו המדלן של פרוסט היא כעין מתג שפותח עבר שלם. קתרין לאפטון כותבת על כך.

זכרונות מן העתיד
זכרונות מן העתיד, צרפת 2002.
וכמה מלים על "מסה", על העיקרון המסאי. מסה כתובה אינה מאמר קטן, ומסה קולנועית אינה סרט תיעודי במובן השגור. היא יצור מזן אחר. מקריות, שהיא לא יותר מסימן מאיר עיניים - ושוב כמעט מאגי, קושרת את שמו הביוגרפי של מרקר – וילנב, עם שם משפחתה של אמו של מישל דה מונטיין, וילנב; ומונטיין בן המאה ה-16 הרי המציא את המסה. (עשיתי כאן מה שמרקר נוהג לעשות: לחבר שני דברים באמצעות קישור זניח וחיצוני ולהגיע אל המשמעותי). כמו הפנייה השיחתית של מונטיין באמצעות דף הנייר, מרקר באמצעיו המגוונים פורס ממדים פילוסופיים והיסטוריים כפנייה של ישות חד-פעמית, סובייקטיבית, אל מישהו. אצל מונטיין הפנייה היא אל קורא כהמשך לשיחותיו עם ידיד נפש שמת, ואצל מרקר אלה, למשל, מכתבי הצלם בללא שמש, או מכתביו שלו עצמו (לא של דמות ביניים) לבמאי הסובייטי המת, אלכסנדר מדוודקין, או קול-על שיחתי הפונה אל צופים. בעבודות של מרקר תמיד יש צופה/משתתף, ולכן הוא מקפיד ליצור עיבוד מיוחד כשעולָה על הפרק גירסה אנגלית, גרמנית, או אחרת, של עבודותיו. הסי-די-רום אי-זכירה הוא מצב קיצוני של נוכחות משתתף, המשייט בתוך החומרים בצורה עצמאית. ה-voice-over של מרקר הוא לעולם אינו קול אלהים, קול סמכותי. הוא תמיד קול הספק. וכמובן, לא רק מונטיין ברקע, מרקר יוצר גם מתוך המסורת של ז'אן ז'אק רוסו.

ואגב, נימת קול-העל הסוכנותי-החלטי שיצרו לגירסה בעברית של סרטו של מרקר על ישראל, צד שלישי למטבע, 1960, היא בעינַי חבלה של ממש בסרט ובאופי הספקני שלו. כותרת הסרט לעומת זאת, היא רעיון של מרקר עצמו, והשם הצרפתי של הסרט הוא "תיאור של מאבק", כשם סיפור קצר של קפקא.

המטען של מרקר עשיר מאוד ולא אעקוב אחריו כאן, אבל ארצה להזכיר את ז'אן קוקטו, בעיקר את סרטו אורפאוס, 1949; העולמות האחרים בסרט הזה, רשת הרדיו המכווצת מרחקים, הזמן-מרחב שמשרטט תת-מודע והדמיון החזותי שבונה דימויים בלתי נשכחים, הם מקור הזדהות חשוב למרקר.

ואפרופו תת-מודע. המזח, אומרת קתרין לאפטון, הוא התת-מודע הפוליטי של מסה קולנועית אחרת שמרקר יצר במקביל ב-1962, חודש מאי הנאה, ובה שוחחו הוא ועוזריו עם תושבי פריז על מהו אושר בשבילם. למעט בדבריהם של מהגר אלג'ירי וצעיר שחור מרשימים ביותר וכומר שהפך לעובד סוציאלי, ההתעלמות הכמעט מוחלטת של תושבי פריז ממלחמת אלג'יריה שהייתה אז לקראת סופה ומהמלחמה הקרה והאימה ממלחמת עולם שלישית שעמדה אז בחלל האוויר, היא פרק מקדים למסה הקולנועית מ-2004, סיפור החתול המחייך, שבתוך מכלול העבודה של מרקר היא מעין אפילוג לחודש מאי הנאה.

בגירסה הצרפתית של סיפור החתול המחייך, פס הקול כולל מוזיקה וקולות שטח, וישנם מסכי ביניים עם כותרות כמו בסרט אילם – הארות, תובנות ועמדות סובייקטיביות וגם סימני שאלה סרקסטיים. אין קול-על, למעט דיבור של מרקר בקולו בהתחלת הסרט, כשהוא מספר על ההודעה להתקהלות פלאש-מוב – קהילה לרגע באמצעות טקס סתמי - שמצא בתיבת הדואר שלו. הגירסה האנגלית שתראו שומרת את הדיבור בצרפתית של מרקר בפתיחה ואת הכותרות בצרפתית של מסכי הביניים, אבל מרקר הוסיף טקסט נלווה שיחתי שכתב הוא עצמו במיוחד באנגלית. חשובה תשומת לב מרובה ליחסי מלה-דימוי. שימו לב גם לעדשה המפלרטטת של מרקר. בקטע מסוים היא מחוללת כמעט-דרמה של ממש. אתם תגלו. שימו לב גם לקטע הקצרצר העשיר ברבדים שקשור בו זידאן, כוכב הכדורגל, והשוו, אם ראיתם, לסרט החד ממדי, זידאן, 2006, של דגלאס גורדון ופיליפ פארֵנו. תגלו הבדלים מעניינים.

מסכי הביניים החוזרים עם המלה המומצאת החדה כתער – morpheye, הם איתותי אזהרה במקומות לא מקריים, המלוּוים לא פעם בעיבוד דיגיטלי של הדימויים: מורפאוס הוא אלוהי החלומות ביוון הקדומה, והעין – eye – היא עין צועקת וזועקת.

במסה זו בד בבד עם הרגעים הקטנים הספציפיים והנקודתיים של צילום רחוב, תנועת האנשים ברחוב – בהפגנות, במחאות, בהתקהלויות – היא מכונת זמן; אנרגיה המפעילה את מרכיבי המכונה קדימה, אחורה או משהה אותם בהווה, ומייצרת כך את הממשי בעזרת הזיכרון הפרספקטיבי והכישרון האנליטי של מרקר. גם המכונה של ולס מ-1895 מייצרת משמעות, מידע, קנה מידה, תובנה לפעולה בעולם, לשינוי, לא נשארת מטפורה.

לא מפתיע שמרקר מעורב בעבודה על צלמת אולי נשכחת, צלמת העיתונות הצרפתייה – דניז בלון (1902 - 1999), שבין תצלומיה יש עדות יחידאית לעצם קיומה של ההתקוממות ב-1944 נגד פרנקו בספרד. הקריירה שלה הצטלבה עם זו הידועה יותר של רוברט קאפה. גם את הבמאי הסובייטי אלכסנדר מדוודקין ואת סרטו הצ'פליני המעורר השתאות, אושר, 1934, העלה מרקר מתהום הנשייה בשני הפרקים לטלוויזיה – הבולשוויק האחרון, 1993. המסה הקולנועית, זכרונות מן העתיד, 2002, פותחת ומסתיימת בתצלומים שצילמה דניז בלון בשתי תערוכות של אמני הסוריאליזם – 1938, 1947. מסמך נדיר. שימו לב גם לקטע המופלא על דושאן, וכן למה שמרקר עושה עם תצלומי הארמון שבנה הדוור פרדיננד שֶוואל (1826 – 1924) במהלך חיים שלם בכפר בדרום צרפת, ארמון שהיה נערץ על הסוריאליסטים. מרקר עצמו עשה על הארמון הזה תוכנית טלוויזיה בשנת 1992. המסה זכרונות מן העתיד מבוססת על סטילס – כמו המזח ולו היו לי ארבעה גמלים, 1966, אבל שימו לב לקטעים המחברים – עם או בלי תנועה – תוספות פרספקטיביות ועיבוד מידע של מרקר.

לפני שתי המסות הקולנועיות האלה תראו משפט קולנועי כנראה הקצר שנעשה אי פעם. סרטו בן 76 השניות של מרקר מ-2006 שבנוי על פי קונוונציות של סרט אימה: ליילה תוקפת. אירוע ממשי, כמעט לא ערוך, שמתרחש בדירתו של מרקר. סרט קצר עם פן אוטופי, שהוא גם אלגוריה דיסטופית על יחסי כוח. האסוציאציות גם להקץ לנשק של המינגווי, וגם להדבר של קאמי לא בלתי רלוונטיות.

הדמיון הפואטי של כריס מרקר מצא לו מרחב מתאים להפליא ברשת הווירטואלית. ליילה תוקפת מופץ באינטרנט ולמרקר מוקדשים אתרים ובלוגים לעתים מרובי השראה. לתערוכתו שננעלה לפני שבועיים במוזיאון העיצוב בציריך הזמין המוזיאון ממרקר עבודה חדשה אינטרנטית לאתר Second Life. מרקר בן ה-85 יצר הרהור מזהיר על מוות - מופע רוקנרול של חתולו המת גיום ממצרים, שהוא גם אלטר אגו שלו.

לא ספרים עליו, או ראיונות או מחקרים מרקר אוהב במיוחד. איש זן אמיתי. אבל ברצון הוא משתף פעולה בפרויקטים חדשים שמתייחסים לעבודותיו. זוג האמנים העובד בבריטניה – The Otolith Group (אוטולית הוא חלקיק זעיר באוזן הפנימית האחראי לתחושה הסובייקטיבית על כוח הכבידה, תאוצה, אוריינטציה אנכית ואופקית) יצר עבודה משותפת עם מרקר לביינאלה הראשונה של אתונה ב-2007, שנושאה זמן-טלוויזיה והיא מבוססת על סדרת הטלוויזיה שיצר מרקר ב-1989 על תרבות יוון – "מורשת הינשוף".

קישורים נוספים
קתרין לאפטון / כריס מרקר: זכרונות מן העתיד


מאמרים
שם קוד: כריס מרקר (עכבר העיר)
 
כריס מרקר והיסוד החמישי של הטבע
(סטודיו, 171)
 
מבוא להקרנה בסינמטק

סרטים
המזח (YouTube)
 
סרט קצרצר: ליילה תוקפת
 
סרטים נדירים ובלוג אישי

עוד על מרקר והספר
פרידה מכריס מרקר
(Frieze magazine Oct. 2012)
 
 
"להחזיר מבט", 2007
 
 
דן גבע בדיאלוג עם מרקר
 
 
מחווה למרקר ולרשת O.W.L
 
 
בלוג של גיום-אן-איז'יפט (מרקר)



ספרים בהוצאה


שלחו לי עדכונים
מעוניינים להתעדכן על ספרים חדשים ועל אירועים? אנא מלאו כתובת דוא"ל

דוא"ל:







 

  • הזמנת ספרים
  • יצירת קשר
  • על ההוצאה
  • עמוד הבית