כריס מרקר והיסוד החמישי של הטבע


אסתר דותן
מגזין סטודיו, גיליון 171, דצמבר 2007

מי שראה משהו מעולמו החזותי-קולי של כריס מרקר (נ' צרפת 1921; המזח, 1962, ללא שמש, 1982) כבר יודע שמדובר באיכות צרופה ופורצת דרך ששום בינאריות (תיעוד-בדיון, מלה-קול, מדיום אחד מול אחר, אובייקטיבי-סובייקטיבי, סובייקט-אובייקט, עבר-עתיד, צורה-תוכן, אמנות-תרבות, טבע-תרבות, תשוקה-תובנה, פילוסופי-אסתטי, ועוד ועוד) אין לה מקום בה. במינון מדויק וביצר בארוקי של שפעת אמצעים – קולנוע, צילום, אנימציה, קולאז', מונטאז', שכבות דימויים, מחשב, מולטימדיה, אינטרנט, ציור, מוזיקה, סאונד, קומיקס, חומרי ארכיון שלו עצמו ושל זולתו, מלים ועוד ועוד, ובכל החושים-החושניות-ההומור וחריפות המבט, מרקר קולט בתוך נסיבות יומיום גילויים של הישרדות, עצמיוּת, עמידה מול דורסנות, גם אם הם רגעיים וחסרי סיכוי. סוגת המסה הקולנועית הוגדרה בעקבות סרטו החדשני והמופתי מ-1958, מכתב מסיביר - קלסיקה של שילוב אנימציה, פרסומות מומצאות ועוד יצירי דמיון עם מבט פוליפוני סקרני ומעורב (אזכור חלקי מאוד למה שבא אחר כך: חודש מאי הנאה, 1962, הרחק מווייטנאם, 1965, חיוך בלי חתול, 1977). בתוך מרחב מטונימי הנוגע בנסיבות קונקרטיות של קיום ותוך פערים מכוּונים בין תמונה לבין קול/מלה מרקר מעלה ספק, בונה טיעון, מביע יחס, אומר רגש. קתרין לאפטון במחקרה על מרקר מ-2005, שראה אור לאחרונה בעברית, כריס מרקר: זכרונות מן העתיד, עומדת על כך ועל הפריסה האסוציאטיבית ביצירתו, שמערבת ספציפיות היסטורית, המדגישה מידע נגדי, עם מבט אישי, נקיטת עמדה ואיפיונים של זרם התודעה. מרקר, בראיון נדיר בהקשר למסה הקולנועית שיצר ב-2004, מקרה החתול המחייך, ובהקשר למה שהצית אותה - הזעם החברתי והפוליטי ברחובות פריז שלבש צורה של מחאות המוניות ושל תיאטרון הפגנות תוסס, אמר לעיתון ליברסיון, 4.12.2004, בחצי קריצה ובדיאלקטיקה האופיינית לכלל יצירתו: "הייתי רוצה לחשוב שהיו שם אנשים בעלי רוח עצמאית, כאלה שבשבילם השמאל הקיצוני כבר התמסד מדי, כאלה המתנגדים בכל כוחם למי שמנסה לפוגג את קיומם. לאנשים אלה החתול הוא ההתגלמות המשמעותית ביותר [דימוי גרפיטי של חתול שפשט אז בפריז היה העילה המיידית לסרט], הוא היצור היחיד בעולם שכבש את מקומו בקדמת היומיום, בספֵרת הדימויים, בָּרגש ובמיתולוגיה מאז ימי קדם, בלי שאי פעם הצליחו לפוגג את קיומו".

בקיץ האחרון, בתערוכה "להחזיר מבט" (Staring Back), שהתגבשה בתוך דיאלוג מתמשך עם ביל הוריגן, אוצר אמנות המדיה במרכז וקסנר לאמנות בקולומבוס, אוהיו, בחר מרקר מארכיונו מאתיים דימויים צילומיים משנות ה-50 ועד 2006 והציגם לראשונה כהדפסות. הדימויים הם חלקם תצלומים במקור וחלקם רגע קפוא שנקלט במצלמת קולנוע או וידאו. מרקר ארגנם על הקירות למשמעות רלוונטית בתוך ההווה. הפורמטים קטנים בלא מסגרות ובלא פספרטו, ובכעין רצפי מונטאז' "קולנועי"-ריתמי-מוזיקלי בן ארבעה פרקים: "אני מביט 1", "הם מביטים", "אני מביט 2", "חיה של...". בטיפול דיגיטלי בלתי מוסווה הוא טשטש וחידד פרטים, השטיח עומק ואיפשר למראות לומר את דברם ולהתחבר וגם לסתור את דיבורו שלו הרשום על הקירות. בתצלומי התסיסה החברתית מ-2006, למשל, הבליטה ההשטחה את ברדסי הסווטשירטס שעטפו קלסתרים אינדיווידואליים של מפגינים, אשר נדמו לנזירים פרנציסקנים – גלגול סרקסטי לעוני הקדוש שהאמין בו המסדר הפרנציסקני הימי-ביניימי. אף על פי שהדימויים בתערוכה נבחרו בקפידה, מרקר מעגן את תוקפם בתוך רצף ולא כאיקונות נטולות קונטקסט.

לסרטים של מרקר יש מבנה מוזיקלי, ולאפטון עומדת על כך בספרה ומתארת, למשל, את מבנה הפוגה של ללא שמש. לפרויקט בווקסנר בחר מרקר מוזיקה הטרוגנית מתוך אוספיו (באך, ביל אוונס, ג'ון קייג', בין היתר), שממלאה את חלל התצוגה ומצטרפת ל"קול-העל", לסאונד המדומיין, שכמו נשמע מהטקסטים הכתובים על הקיר ודובר את היסוד החמישי של הטבע - את ההיסטוריה; אין אצל מרקר צורה בלא הקשר של קיום היסטורי – גם זו המוזיקלית והשמיימית. ההיסטוריה משורגת בארבעת היסודות המוסכמים יותר - אדמה, אוויר, אש ומים, שנוכחים בתערוכה באופן בלתי מנוטרל בין המאבקים החברתיים ויחסי הכוח. מרקר מזכיר לקונית אך מפורשות את ההיסטוריה כ"יסוד נוסף" בסרט אחר, בטקסט-מדובר המלווה עוד יצירת מופת קולנועית – יום אחד בחיי אנדריי ארסנוויץ', 1999, סרטו על אנדריי טרקובסקי.

אגב התמקדותה של המצלמה ברגעי קונפליקט על הגלובוס, קלט מרקר גם מבטים קונקרטיים שהחזירו לו מצולמים אקראיים, וכאחד האופסימיסטים הוא נוצֵר את משחק המבטים הזה כאינטראקציה של יחסים, ומציגם בתערוכה בפרק "הם מביטים". לא, המצלמה של מרקר אינה רובה, והוא כצלם אינו בחזקת כוחן המתנפל על אובייקט, אף על פי שהוא עצמו השווה את המצלמה לרובה (כפי שלאפטון מראה) בטקסט נלווה לסרט הבנוי כולו מתצלומים, לו היו לי ארבעה גמלים, 1966. בפועל, הפרקטיקה של מרקר עשירה בהרבה – מדובבת, מתגרה, מתריסה, מחכה למענה, מחפשת סובייקט להיתקל בו, או לפלרטט איתו. וחשוב לומר: סוזן זונטאג בספרה הידוע, הצילום כראי התקופה, הוליכה את מטפורת הרובה הגולמית להחלטיות נטולת ניואנסים.

נוכחותה התקדימית של יצירת מרקר, הבלתי ניתנת לחיקוי, מאתגרת דורות של יוצרים – מגודאר ועד מרתה רסלר ועד האמן האמריקאי המבריק פול צ'אן (נ' 1973). הפנמה ערכית של שימוש מסאי בחומר ארכיוני ובפערים בין קול/מלה לבין דימוי רואים בעבודתו בת השעה וחצי מ-2007 של מליק אוהאניין (נ' 1969, צרפת), שהוצגה השנה בארסנלה בביינאלה של ונציה. (בינואר 2004 היה אפשר לראות כמה מעבודותיו של אוהאניין בתערוכה שאצר עמי ברק בגלריה דביר). אוהאניין מתבסס על סרטו האמבלמטי של פטריסיו גוזמן מ-1975, המאבק על צ'ילה, שמרקר, למדים מלאפטון, סייע באופן מכריע בהפקתו (הסרט הוקרן לאחרונה בערוץ 8). גוזמן עוקב אחר תקווה גדולה שנגוזה ופורס את ארכיאולוגיית העובדות ואת חלקה של ארה"ב בסילוק איינדה והקואליציה הדמוקרטית והשתלטותו הדיקטטורית העקובה מדם של פינושה על צ'ילה – 11.9.1973. אוהאניין נטל מסרטו של גוזמן את הטקסט המדובר ומשמיע אותו מתוך מסך שחור, ובו בזמן על הקיר ממול מוקרן מונטאז' של קטעים מן המקור וקטעים דז'יגה-ורטוביים שהוא עצמו צילם בצ'ילה לאחר 11.9.2001, תאריך לא מקרי. באמצעות פער הזמנים והפרספקטיבה ההיסטורית העומדים בחלל התצוגה, אוהאניין שוטח טיעון, עמדה, על התהוות יומיום ספציפי של בני אדם, יומיום שנבנה בידיעתם או בעוורונם בתוך מסכת משתנה, אשר העבודה מצביעה עליה, של אינטרסים אימפריאליים. הפרדיגמה שמציבה יצירתו של מרקר מעמידה סימני שאלה מרובים כלפי היעדר המרחק התודעתי, המציין, למשל, את הטיפול בחומרים בסרטם של דאגלס גורדון ופיליפ פארנו, זידאן, 2006.


קתרין לאפטון, כריס מרקר: זכרונות מן העתיד [2005], בחרה, תרגמה מאנגלית, עידכנה והוסיפה אחרית דבר: אסתר דותן, פיתום הוצאה לאור, 2007. עיצוב: סטודיו עדי שטרן.

התערוכה "להחזיר מבט" (Staring Back) הוצגה במרכז וקסנר לאמנות, קולומבוס, אוהיו, במאי-אוגוסט 2007. תחנות נוספות הידועות עד כה (ומלוות במבחר משתנה של סרטי מרקר): ספטמבר-אוקטובר 2007 – בשתי הגלריות של פיטר בלום בניו יורק; אביב 2008 – במוזיאון העיצוב, ציריך.
מאמרים
שם קוד: כריס מרקר (עכבר העיר)
 
מבוא להקרנה במוזיאון ת"א
 
מבוא להקרנה בסינמטק

סרטים
המזח (YouTube)
 
סרט קצרצר: ליילה תוקפת
 
סרטים נדירים ובלוג אישי

עוד על מרקר והספר
פרידה מכריס מרקר
(Frieze magazine Oct. 2012)
 
 
"להחזיר מבט", 2007
 
 
דן גבע בדיאלוג עם מרקר
 
 
מחווה למרקר ולרשת O.W.L
 
 
בלוג של גיום-אן-איז'יפט (מרקר)



ספרים בהוצאה


שלחו לי עדכונים
מעוניינים להתעדכן על ספרים חדשים ועל אירועים? אנא מלאו כתובת דוא"ל

דוא"ל: