דברים על הפואטיקה של "לעיני השמש הזאת"

מפגש קריאה לכבוד ספרו של יורם נסלבסקי "לעיני השמש הזאת", תולעת ספרים, 23.8.2009

מאת אסתר דותן

ספרו הראשון של יורם נסלבסקי, "לעיני השמש הזאת", רואה אור לאחר שסיפורים לא מעטים מתוכו התפרסמו בשורה של כתבי עת, בעיקר ב"מטעם" בעריכת יצחק לאור, וגם ב"עכשיו", "גג", ובמוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".

האסופה סוגרת תקופה בכתיבה של יורם, ואפשר להבחין במהלך מסוים שמתרחש בין הסיפור המוקדם בקובץ – "סיור בעיר" – לבין הסיפור המאוחר בו – "לעיני השמש הזאת", אשר על שמו נקרא הספר והוא גם מקבל שער מיוחד לו. המהלך הוא מעבר ממצבים של פנטזיה אינטנסיבית יותר אל התרופפות מסוימת של הפנטזיה. מִכְּתיבה שבאמצעות הפנטזיה והבלתי מוסבר מַפנָה מבט אל המציאות, מנסה לקרוא את המציאות, לעבר מבט של מציאות המתבוננת בבלתי מוסבר שבה עצמה.

מפגש קריאה לכבוד הספר "לעיני השמש הזאת", תולעת ספרים
יורם נסלבסקי בערב לכבוד "לעיני השמש הזאת", תולעת ספרים
הייתי קוראת ללשון ולמבנה הסיפורים פואטיקה טקסית, טקסית – לא סמלית. לא מדובר כאן בסמלים. אסביר את כוונתי במלה טקסית, שמעניין שגם איציק לאור נדרש לה בביקורתו המעניינת כל כך על הספר, שהופיעה במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ לפני שבועיים. זאת לא כתיבה שמבקשת להיות אקספרסיבית, מתפרצת – עקבות בלתי אמצעיות של פיסות חיים. זוהי כתיבה שבאה מתוך סינתזה של חוויות, אנליזה של התנסויות – כתיבה ששומרת מרחק – יש משקל רב להתרחשות בתוך הלשון עצמה.

יש מרחק בין הפרסונה בסיפורים לבין דמות המחבר: הדיבור בגוף ראשון אסור שיַטעה – הוא גוף ראשון של גוף שלישי כלשהו, שאינו אלא הַמשׂגה של החיכוך של הגוף הראשון בתוך המציאות. כך ברוב המקרים. לא תמצאו כאן את הדיוקן או את קורותיו של יורם – של המחבר, אלא תשתתפו תוך כדי קריאה שלכם בספר באינטראקציה פּינְפּוֹגית שמתקיימת בין יחיד לבין נסיבות. יש לכתיבה הקיומית הזאת היסטוריה – בפן מסוים של הכתיבה האקזיסטנציאליסטית, למשל.

ההתבוננות הרפלקסיבית הזאת, המרוחקת, מעמידה את ההתרחשויות על במה בכעין טקס, וההתגלמות הספרותית של המרחק הזה היא כתיבה תבניתית, סיגנוּן האירועים בתבניות של חזרה, לולאה, ספירלה. התבניות האלה אינן רק צורה, הן ארגון חומרים באופן שכמעט אינו מאפשר קתרזיס – כמעט אין מפלט, אין פתח איוורור, אין מוצא מחוץ לתבנית, אין נחמה, ובעיקר אין אשליה. כתיבה שאינה רוקמת או מזמנת לצופה הזדהויות, כלומר אינה אסטרטגיה של פיתוי לנחמות.

ההתרחשויות בתבניות הלולאתיות, החזרתיות והספירליות אינן הירואיות, הן מערבולת של כשלים. אין דמויות עם מקדמי תדמית על פי הסטריאוטיפים הידועים לכולנו בתרבות המיינסטרים. ספֵרת הכשל היא רדיקלית. מעין אסתטיקה של כיעור, אך בלי הרומנטיקה שהתלוותה לאסתטיקה הזאת בתרבות – כלומר בלי האדרה של הרע, הדוחה והמכוער, האדרה שהיא נחמה ופיצוי. אין רומנטיזציה של תמונות הבושה, התבוסה, הזרות. שדה הקרב של המציאות הוא שדה קרב – הוא קשוח, כמעט כולו כוחות מנוגדים. את הנחמות הקטנות והגדולות יגלה כל אחד תוך כדי קריאה, תוך כדי מפגש עם לשון הסיפורים עצמה.

העיקרון המסוגנן והתמציתי של הטקס בסיפורים סופג רבדים שונים של לשון באופן שהיא הופכת למיקרוסמוס של שלל המציאויות הבו-זמניוֹת; מישורי שפה שונים שלובים זה בתוך זה ב"טבעיות" גמורה – כלומר, בנחיצות גמורה: שפת דיבור, שפה מוגבהת, הבזקי סלנג, מקרא ומקורות, נימת הומור או אירוניה או אבסורד, מלים לועזיות שנקלטו בעברית. אני חושבת שכותרות הסיפורים, אם נקרא אותן ברצף ידגימו משהו מכוונתי: מִדבר, בשיעור, גוף, סיור בעיר, אגדת לילה, אוטוסוגסטיה, הדרך לנברסקה, שיר ללא שם, פחד, פרחי התוף, פומפי, הנפילות קצרות תמיד, אגן הים השקט, מגדל של זיכרון, בפינת הרחובות, מסע אל לב האוקיינוס, משׂוכות, אחרי המלחמה, האוריינט הקדוש, פילהרמוניה, אינטרוספקציה, אברם, יאשה מת, גניאלוגיה, אוגוסט, לעיני השמש הזאת – הכותרת האחרונה לקוחה משמואל ב', י"ב, 11.





 

  • הזמנת ספרים
  • יצירת קשר
  • על ההוצאה
  • עמוד הבית