למה לכבול מבט למשבצת אחת ויחידה?

תגובה לביקורתו של שי רודין (מוסף "ספרים", "הארץ", 3.5.2019) על סודו של השוולייה, מאת בריאן או'דוהרטי. התגובה פורסמה ב"הארץ", 11.5.2019.

מאת: אסתר דותן

על מה רועם כל כך שי רודין? מה מקור ההשתלחות? אם הספר התיש אותו כל כך, למה לא נטש אותו? למה טרח לאבד זמן נוסף ולכתוב עליו?
חלק מהתשובה טמון בסוג הביקורת. בתופעה. בכיבוש טריטוריה.

בריאן או'דוהרטי, סודו של השֶוולייה

זרה לספר נקודת המבט המצַמצמת שלתוכה רודין מתאמץ לדחוק אותו. זר לו גם המשפט המסיים של הכותב שכמו טוען לשלילת רישיון שכן המחבר לא שייך לשבט. סודו של השוולייה אינו ספר הדרכה שנועד לספק רצפטים, גם לא מחקר אנתרופולוגי-מגזרי או היסטורי, ואין לו יומרה לשמש אפראט תיאורטי לאיזו תיזה. הוא רומן פיקרסקי גדוש התרחשויות. מפעם לפעם המחבר משהה את שטף האירועים, נוטל לעצמו חירויות, ומפליג לדרכים צדדיות כביכול. הספר אינו שופר של ייצוגים. הפרספקטיבה רחבה, מכלילה, גם אם נקודת המוצא, חשובה ככל שתהיה, היא המקרה הספציפי של השוולייה ד'און.

ליבת הספר, שאל כמה מנגזרותיה רודין עוצם את עיניו בכוח, היא העובדה ההיסטורית שעל מנת לנטרל את השוולייה ד'און מכל השפעה ולהרחיקו ממרכז העניינים, ניצלו בעלי הכוח בחצר המלוכה ומלחכי פינכה למיניהם את האמביוולנטיות המגדרית של ד'און והענישוהו עונש בלתי יאומן: גזרו עליו להיות אשה(!) וללבוש עד קץ ימיו(!) בגדי נשים, למחוק פרקים מישותו(!). השאלות שיש לשאול על סוג העונש הזה הן מקיפות הרבה יותר ממה שמכילה זווית הראייה הצרה שדבק בה רודין בחוזקה ואליה הוא מתעקש לכווץ את הספר. "סודו של השוולייה" מבקש להאיר דרך חתחתים של מושג רחב בהרבה: "חיים מקבילים" (כפי שהתבטא פעם בריאן או'דוהרטי). חיים מקבילים הם לחם חוקו של כל מיעוט, של כל זר, של כל שונה, של כל מי שזהותו היא תמהיל לא מפויס של מרכיבים. ובמידה מסוימת של כל אדם הער לסתירות או לניגודים של עצמו. הספר אינו סקטוריאלי צר אלא חותר לפרק זהויות מוכתבות או סטריאוטיפיות ולא להתבצר בהן.

בגלגוליו נקלע השוולייה ד'און לעולמן של נשות החצר ונחשף לחצר האחורית של הכוח. בקטעים סרקסטיים להפליא הוא יוצא נגד הקודים של הלבוש וההתנהגות שהחברה של אותה עת מכתיבה לנשות החצר וקובעת להן עולם מוגבל, עולם אשר אותו מנסים לכפות עליו. הספר לא מצייר את דמותו של ד'און כמופת נאצל, אבל עצמאות מחשבתו היוצאת דופן והאופן שהוא בחר להתמודד עם קשייו מסקרנים עד מאוד ומפעימים. עולמו נוגע ללב, כל לב, ומעורר מחשבה.

הספר כתוב בגוף ראשון והדמויות המופיעות בו מצוירות על פי האופן שבו השוולייה ד'און, המספר, תופס אותן מתוך נסיבותיו, ובהתאם לכך מתנהל מולן. הוא הדובר, הוא נקודת המבט של מאבקו, לא המחבר. בהקשר הזה הטענה של דמויות פלקטיות מופרכת, טועה ומטעה. אי הבנה מגלה רודין גם במהות הקול הפנימי המפוכח והחריף, קולו של "מתלווה" כפי שמכנה אותו ד'און, אותו בן שיח דמיוני שנולד מתוך בדידותו התהומית של ד'און ומגיב למעשיו ולמחשבותיו.

כאמור, הספר אינו רומן היסטורי, כפי שחורץ המבקר, ואינו בנוי ככזה, אף כי במרכזו חיים של דמות היסטורית. הוא גם לא נועד להיות ניתוח של המהפכה הצרפתית, אלא בדרכו הפיקרסקית הוא שוטח כיצד ד'און חוֹוה את המהפכה מרחוק דרך קרעי המידע המגיעים אליו, אל גלותו בלונדון. רודין, בדהירתו המתנשפת אל הזבנג וגמרנו, אינו מסוגל להבחין בעובדה העקרונית הזאת.

אף שהמבקר שואף כי דבריו יתקבלו כאבסולוטיים, השאלה היא תמיד מי אומר מה. לְדיבור יש פן יחסי. הדיון של רודין כובל את המבט לְמשבצת אחת ויחידה. ואם לסכם ולומר ברוח הדגשותיו של ריצ'רד סֶנֶט על אודות ההבדל בין מורשת המהפכה הצרפתית, הקוראת לשוויון ואשר לערכיה יש היבט אוניברסלי, לבין זו של מהפכת 1848, שהביאה להסתגרויות טריטוריאליות, הרי הדיבור של שי רודין הוא צאצא של 1848.




בריאן או'דוהרטי בהוצאת פיתום
בריאן או'דוהרטי / סודו של השֶוולייה
 
 
על "סודו של השוולייה" ועל הוצאת פיתום
 
 
ביקורות מן העולם על הספר
 
 


ספרים בהוצאה


שלחו לי עדכונים
מעוניינים להתעדכן על ספרים חדשים ועל אירועים? אנא מלאו כתובת דוא"ל

דוא"ל: