ז'ורז' דידי-הוברמן
קרעי קליפה

 
"קרעי קליפה" מתייחד בכתיבה מסאית אישית, שהיא גם אמנותית-ספרותית-הגותית, של היסטוריון אמנות ופילוסוף, כתיבה שבה הדימוי הצילומי הוא המוליך ומתוכו ואל תוכו נשזר המבע המילולי. אסטרטגיה אסתטית שהיא גם אמירה על ערכה של חקרנות חזותית. ואכן, המסה היא סיפורה של התבוננות; סיפורה של נבירה הן בנבכי הממצאים ההיסטוריים כפי שהם נגלים באושוויץ-בירקנאו והן בנבכי עיצוב הזיכרון ההיסטורי כפי שהוא מוצג שם, ולהבדיל, במלאכת הזיכרון שבעולמו הפרטי של המחבר. ז'ורז' דידי-הוברמן (נ' בצרפת, 1953) עומד נוכח מה שרואות עיניו במרחבי האתר ונוכח דימויים שצילם כמו אלפי מבקרים אחרים במקום, ומהרהר בכמה שאלות, למשל: "לשם מה לנסוע לשם? ולמה לכתוב על כך? ", "האם כדי שתיווצר עדות נדרשת מציאות גלויה, נראית בבירור? ", "האם חייבים לפשֵט כדי למסור? ", "האם חייבים ליפות כדי לחנך? ", "האם חייבים לשקר כדי לומר אמת? ".

את דבריו בספר הוא מנסח בכתיבה נטולת הערות שוליים ותוך הימנעות מנוסח כתיבה אקדמי, הגם שניכרים הן הדי מחקריו והפולמוס שהציתו, הן האחריות בהצגת כל טיעון ועמדה והן המבט האנליטי-פרספקטיבי על הדימויים השונים: על הדימויים שאפשר לכנותם דיאלקטיים אשר קלט במצלמתו, על הדימויים הדלים - אותם דימויים בלתי נהירים, לימים מקוצצים, שצולמו תוך סיכון חיים בתוככי ההתרחשות באוגוסט 1944, ועל הדימויים האדישים למציאות הנוראה שצילמו אלה אשר רצו לשלוט גם במראה עיניים, הנאצים.

בספריו של דידי-הוברמן לא קיימת היררכיה בין דימויים מתחום האמנות לבין דימויים מסוג אחר; ואכן, בכתיבתו בכללה, תהליך ההתבוננות, הליבון המעורב והמשמוע בכל סוגי הדימויים טעון באותה מידה, תהליך שנעשה באמצעות דיון בתנאי ייצור ובערך שימוש, מתן קונטקסט היסטורי, אך גם באמצעות הֶקשר חי לעולם התופעות, העלאת צדדים דיאלקטיים והצלבה מונטאז'ית. מחקריו של אַבּי ורבורג הם אחד ממקורות ההשראה שלו.

בין חיבוריו הרבים של ז'ורז' דידי-הוברמן שלא תורגמו לעברית הם הספרים רבי ההשפעה: "המצאת ההיסטֶריה; שארקו והאיקונוגרפיה של תצלומי סאלפֶּטרייר", 1982, והמתווה שלו להיסטוריה של אמנות שאינה מצטמצמת לרציונליזם איקונוגרפי – "נוכח דימויים", 1990.

א. ד.