דברים בשיח גלריה, גלריה אינדי

הוזמנתי לכאן כמי שבחרה לתרגם ולהוציא לאור את ספרה של האמנית הגרמנייה היטו שטיירל – חלכאי המסך: מסות על פוליטיקה של דימוי חזותי, ספר שלאוצרים היה דיאלוג איתו בעבודה על התערוכה. ביקרתי השבוע בתערוכה היפה הזאת ורשמתי לי כמה מחשבות בהקשרה ובהקשר של הספר. חלכאים – אביונים, עניים, מסכנים, אומללים. למה הכוונה?

היטו שטיירל נולדה במינכן ב-1966 ומלמדת באקדמיה לאמנות בברלין. היא באה מהקולנוע ואחד ממוריה היה וים ונדרס. היא הייתה אסיסטנטית שלו. אפשר לומר שהיום היא בשיא הקריירה שלה ובשיא העניין שמגלים בנקודת המבט שלה. גם העבודות שלה, שהן מסות בדימוי נע, וגם המסות שלה הן דיאלוג חי, נוקב ולא נוסטלגי עם העת הזאת ועם האמנות בעת הזאת. היא לא תיאורטיקנית במובן הצר, אלא מסאית – גם בכתיבה וגם בעבודות החזותיות שלה – ששואלת שאלות ובוחנת תשובות. היא כותבת על עניינים שמעסיקים אותה כאמנית מעורבת. אגע בקצה המזלג בכמה מהם.

אחת מנקודות המוצא לשאלות שלה עולה, למשל, במסה "פוליטיקה של אמנות: אמנות עכשווית והמפנה הפוסט-דמוקרטי". והיא אומרת שם משהו רדיקלי מאוד, כזה שמטיל משא של אחריות על אמנים: "אמנות עכשווית לא רק משקפת, אלא מעורבת באופן פעיל בשינוי הסדר העולמי שלאחר המלחמה הקרה" (עמ' 72), ובעמוד קודם היא אומרת: האמנות העכשווית "ממוקמת ישירות בתוך העיסה הניאו-ליברלית. לא ניתן לנתק את השיכרון סביב האמנות העכשווית משיטות ההלם המשמשות להמרצת כלכלות איטיות". מספיק לחשוב על השלוחות של הגוגנהיים והלובר באבו דאבי, שנבנות תוך הסתבכות של המוסדות המכובדים האלה בשדרוג אזורי יוקרה, בניצול התרבות והאמנות לקידום עסקים פרטיים, ובעיקר בניצול מחפיר של מהגרי עבודה. סין מככבת גם היא בתופעה הזאת. באזורים שבהם השינוי פחות דרמטי, אך עקבי, כבר מזמן לא האמנים קובעים את סדר היום במוזיאונים, אלא בעיקר האספנים, שיש להם אינטרסים משלהם. את היטו שטיירל מעסיקה השאלה איך יוצרים אמנות רלוונטית בתנאים כאלה. את היוצרים, היא רואה, כחלק ממעמד חברתי שלם: מעמד פועלי התרבות. אגב, גלריות שיתופיות כמו גלריה אינדי הן גם ביטוי של המעמד הפועלי הזה.

אחד העניינים המרכזיים שהיטו שטיירל דנה בהם קשור למדיום שלה - הטכנולוגיות הדיגיטליות, כולל הנפשה בשלושה ממדים. אלה הן טכנולוגיות של ההווה, אי אפשר לברוח מהן, אך היכן ומתי הן בחזקת עוד אמצעי להסחת דעת והיכן ומתי הן פתח למעשה בְּמסורת של התנגדות, או של אנליזה? הטכנולוגיות האלה דיאלקטיות – הן גם משמשות בתחכום רב את דאעש, למשל, הן גם חלק מתעשייה ענפה המנצלת את התלות שלנו בתרבות המסך.

היטו שטיירל מנסה לאתר צורות שימוש התנגדותיות בטכנולוגיות דיגיטליות, ובהיותה אמנית – צורות שימוש שהמוליך שלהן הוא אסטרטגיה אסתטית. להתבונן בשדה הפוליטי דרך אופן הפעולה של מעשה האמנות. לא כיישום של אידיאולוגיה, אשר האמנות היא רק קישוט.

למשל, הנפשה בשלושה ממדים שוברת את הפֶּרְספקטיבה העריצה של עדשת המצלמה. היא דרך ליצור עולם דימויי רב-מוקדי. או אפילו המונטאז' הקלסי – גם הוא יכול להיות כזה שמייצר ניגודים, לא מעלים אותם, לא מטשטש אותם, מעלה סתירות אל פני השטח. או מה שהיא מכנה דימויים דלים, דימויים דלי רזולוציה מרוב נדודים ושעתוקים – שהם נתון דיגיטלי של פסולת דיגיטלית. חלכאי המסך, היא קוראת להם. היא רואה בהם פוטנציאל גדול. בעיקר בשרשרת האנשים שמתוך אינטרס משותף מתערבים ומשנים וממשיכים להפעיל את הדימויים הנודדים האלה, לתת להם חיים. או בתוכנות שיתוף במרחבי האינטרנט. כך נשתמרו למשל עבודות נסיוניות נועזות בתפיסה האסתטית והפוליטית שלהם. אינטרסים יכולים להיות ערכיים, ואחרים יכולים להיות הרסניים. ובכל זאת, יש מצבים שהם בעלי פוטנציאל לכלכלה אלטרנטיבית לכלכלת היוקרה – כלכלת יוקרה שפסלה ומוטטה את הקולנוע הנסיוני, למשל.

גם השטף שמאפיין את המרחב הדיגיטלי יכול להיות בסיס לאינטרנט אחר, לכזה שלא עובר הלאה בלי הרף ומשכיח משמעויות, אלא כזה שממקד עניינים. השטף הדיגיטלי הוא אמצעי אסתטי בעבודות המאוחרות יותר של היטו שטיירל. עבודת הווידאו שלה, "Liquidity", מ-2014 היא דוגמה לשימוש ערכי בשטף אינטרנטי. העבודה בנויה כצורות נוזליות, זורמות, המספרות סיפור אמיתי על יועץ פיננסי שאיבד את מקום עבודתו במשבר הכלכלי העולמי של 2008. הוא היה מובטל עד שהחל בקריירה חדשה בתחום אמנויות הלחימה. הבחור, וייטנאמי שהתייתם בילדותו ואומץ בארצות הברית, פעל על פי עצה ברוח הזמן שקיבל: "תהיה מים, תרוקן את ראשך, תהיה נטול צורה כמו מים". השטף הפך לגמישות שפעלה לטובתו.

אופוזיציה באמצעים אסתטיים אפשר ליצור, על פי היטו שטיירל, אם בחומרים המשועתקים שנלקטו מכניסים סדר חדש שלא היה בו קודם – דבר לא פשוט כלל ועיקר. שטיירל מרחיבה בעניין הזה במסה "מבע של מחאה".

חלכאי המסך הם לא רק דימויי הפסולת הדלים, שבהיפוך יוצרות הם יכולים להוות אלטרנטיבה, כפי שהזכרתי. אלא בין חלכאי המסך מונה היטו שטיירל כשהיא מדברת על תרבות ה-post-production, את האשה היושבת ליד שולחן העריכה, ליד מיכשור העריכה, מערסלת תינוק בחיקה ולפניה משמרת של 24 שעות ביממה. דוגמה לאחד מתנאי הפרנסה הנפוצים בעידן הנוכחי של אי ודאות. חלכאי המסך הם גם אלה שתקשורת המסך לסוגיה – מתוכניות טלוויזיה מסוגים מסוימים ועד הפייסבוק והאינטרנט בכלל – מנכסת את דימויָם לאינטרסים שונים, או אף הופכת אותם לקורבנות.

הדימוי הדל, הוא תוצר של דימוי נודד, המשועתק מהקשר להקשר, כאמור. צדו הבעייתי העסיק אותה בעבודות המוקדמות יותר שלה, למשל בעבודת הווידאו מ-2004, "נובמבר". היא עוקבת בעבודה אחרי הדימוי המתגלגל של חברתה אנדריאה וולף מדמות של לוחמת קונג-פוּ בסרט נעורים שעשו השתיים, לדמותה בתקשורת כטרוריסטית – ולחלופין כגיבורה - ואחר כך כקדושה על שלט בהפגנת התנועה לשחרור הכורדים בטורקיה, שאל מאבקם היא הצטרפה. היא הוצאה להורג ונקברה בקבר אחים בטורקיה במקום לא ידוע. היטו שטיירל מתייחסת לכך במסה "סטטוס נעדרים: מצבי השתרגות, חפיפה והוצאה מהקבר כאתרים של אי ודאות". לא דיוקן עולה מהעבודה "נובמבר", אלא השימושים שעושים בו צדדים שונים לצָרְכיהם באמצעות המסך.

מכאן אני רוצה להגיע למשהו שחשוב להדגיש כשמדברים על דימויים וירטואליים המעובדים דיגיטלית. הם לא מציאות מנותקת לגמרי, מציאות של דמיון, אף על פי שהתמונה היא הוויה, מראה, מומצאים. אי אפשר לברוח מהחומר. המסד של הדימוי הווירטואלי הוא מכשירים חומריים לגמרי. בשביל מרכיבים מסוימים שלהם מזיעים בתנאים לא תנאים אנשים במכרות באפריקה, ובמפעלים של מיקור חוץ מייצרים בתנאי עבדות שכלולים דיגיטליים. המסך שעליו נראית התמונה הווירטואלית הוא חומרי. הקרנה של דימוי נזקקת למצע ממשי, אחרת היא לא קיימת. אכן כיום אי אפשר לברוח מהדיגיטלי, אך גם אי אפשר לברוח מהממשות החומרית. השאלה היא אם ואיך לוקחים אותה בחשבון.

לכך ער כל מי שבלי שמץ נוסטלגיה לא שכח דמות רפאים מן העבר: את מרקס. לא רק אצל היטו שטיירל התובנה הזאת נוכחת. גם אצל אנשי אמנות חשובים אחרים, בין היתר בוריס גרויס, מרתה רַסלר, אלכסנדר קְלוּגֶה.