שם קוד: כריס מרקר
חמדה רוזנבאום, עכבר העיר, 17.7.2008

מוזיאון תל אביב הקרין בשבוע שעבר שניים מסרטיו האחרונים של כריס מרקר, יוצר ייחודי, אניגמטי ומוערך. זאת הייתה הזדמנות לשקוע ב"זיכרונות מן העתיד" ספרה המצוין של קתרין לאפטון על מרקר, שיצא לפני שנה בעברית


סלוודור דאלי. תצלום: דניז בלון
סלוודור דאלי בתערוכת הסוריאליזם, פריז 1938,
תצלום: דניז בלון
לכריס מרקר – כותב, אמן חזותי ויוצר בתחום הקולנוע – מעמד מיוחד בהיסטוריה של הקולנוע, ובעיקר בז'אנר התיעודי. מאז שנות ה-90 גם עולם האמנות שמחוץ לצרפת (בה מרקר מתגורר ויוצר) החל לגלות אותו ואת יצירתו, ולמקם אותו על ציר שמוביל לדרכי עשייה חשובות וחדשניות במדיום הוידאו. סרטיו הייחודיים – הידועים שבהם הם "המזח" מ-1962 ו"ללא שמש" מ-1982 – נחשבים לאבני היסוד בז'אנר המסה הקולנועית (Cinematic Essay). האופן שבו מרקר מחבר דימויים ממקורות שונים – לרוב לא מבוימים – עורך אותם יחד ומוסיף דיבור בקול-על (voice over) השפיע כנראה במידה שווה על צורות מסוימות של קולנוע תיעודי ועל יוצרים באמנות הוידאו.

יצירתו של מרקר אישית ביותר. הדבר מתבטא קודם כול בנקודת המבט הסובייקטיבית המובעת בטקסטים שהוא מחבר לסרטיו (וגם לסרטים של קולנוענים עמיתים. מרקר מעורב בשיתופי פעולה רבים, ונחשב לאחד המוכשרים והמבוקשים שבין כותבי הטקסטים לסרטים תיעודיים בצרפת). שנית, הציר האישי שבעבודותיו נפרש באין-ספור ריפרורים עצמיים – לסרטים קודמים שלו, לידידים ולנושאים הקרובים ללבו, החוזרים בסרטיו כטביעת אצבע: חיות (בראש ובראשונה חתולים), נשים מצודדות, דמויות המביטות במצלמה, טקסים קולקטיביים, אירועים היסטוריים והפגנות פוליטיות. זוהי רשימה חלקית, אבל אפשר להבין ממנה שמרקר הוא גם יוצר פוליטי מאוד, לא פחות משהוא יוצר אישי. סרט הביכורים שלו, "גם פסלים מתים", 1953, (שהוא ביים עם אלן רנה) כלל ביקורת שנראתה כה מסוכנת לצנזורה בצרפת, עד שהוא נאסר להקרנה למשך יותר מעשור.

המעורבות הפוליטית של מרקר, איש שמאל המתמיד בגישה דיאלקטית – כזו שאינה נסחפת לדוגמות מסוימות שהיו נפוצות בחוגי הסוציאליזם והקומוניזם בשנות ה-50 וה-60 בצרפת (ואף בהווה) – לא כהתה עם השנים. לפני שבוע הוקרנו במוזיאון תל אביב, בהקרנה חד פעמית, שניים מסרטיו מהשנים האחרונות: "סיפור החתול המחייך", 2004, ו"זיכרונות מן העתיד", 2002. שני הסרטים יפים להדגים את כוחו של מרקר ואת כמה מהמאפיינים המהוללים של יצירתו: את הנימה האישית הכובשת, שהיא גם מאוד דיסקרטית; את האמפטיה הבסיסית; את הדיבור המלהטט באלגנטיות בין עובדות, אירוניה, הומור ואמירה חריפה; ומעל הכול, היכולת שנדמה שהיא ייחודית לו, להקיף ביצירה אחת גם את תת-המודע הפוליטי של תקופה, וגם את צדדיה הנוכחים והבולטים.

יכולת זאת מתבטאת להפליא ב"זיכרונות מן העתיד", סרט שמרקר ביים עם יאניק בלון ושמבוסס כולו על תצלומי סטילס של הצלמת דניז בלון משנות ה-30 וה-40, לפני מלחמת העולם ה-2 ואחריה (יאניק היא בתה של דניז, שהלכה לעולמה ב-99'). בלון הייתה צלמת בסוכנות ידיעות, והייתה גם מעורבת בחוג הסוריאליסטי הפריזאי. התיעוד שלה, של כמה ממוראות המלחמה ושל כמה מהתערוכות הסוריאליסטיות, התגלה בדיעבד כיחיד במינו (מדובר באירועים שאין להם תיעוד מצולם נוסף, כמו התפרצות מחודשת ולא ידועה של מלחמת האזרחים בספרד, ב-44'). הספקטרום של בלון, שהיה טיפוסי לצלמי סוכנויות דאז, הקיף את חידושי התקופה, את התענוגות, את האופנות והאמנויות, ועד המראות הנוראים ביותר- ותיקי מלחמת העולם הראשונה שפניהם הושחתו באכזריות, ומאוחר יותר, צילומים ממלחמת העולם השנייה, מחזיתות ומהעורף. זהו ספקטרום אופטימלי למרקר, שיודע לקרוא בתרבות הפנאי של התקופה שבין שתי המלחמות, ולא פחות מכך באמנות הסוריאליסטית, סימנים לאסון הקרב ובא.

הטכניקה שבה נקט מרקר בסרט הזה – עריכה מתצלומי סטילס – מזכירה כמובן את סרטו הנודע ביותר, "המזח", שהוא גם סרטו הבדיוני היחיד עד כה. ("12 קופים" של טרי גיליאם הוא אדפטציה חופשית לסרט זה.) אולם יש מאפיין חשוב נוסף המשותף לשניהם. שניהם עוסקים בתת-מודע הפוליטי של תקופה. "המזח" עושה זאת באמצעות עלילת מדע בדיוני, שמבטאת חרדות מאסון בקנה מידה קולוסלי. "זכרונות מן העתיד", ששמו מהדהד במכוון את הזמן המעגלי של "המזח" (סרט שבו – זהירות ספוילר! – אדם חוזר בחלום אל זיכרון ילדות, שהתברר בדיעבד כרגע מותו שלו), מוצא דמיון בין האידיאלים האסתטיים של הסוריאליזם, כמו פירוק וחיבור מחדש של חפצי יומיום, לבין גבבות המתכת בערי צרפת, שתושביה התבקשו לשלוח חפצי מתכת למחזור כדי לתרום למאמץ המלחמתי. וזאת דרך עינה של הצלמת דניז בלון, שהייתה רגישה לסוג כזה של דמיון.

לפני שתי ההקרנות זכו הנוכחים לשמוע הרצאה על מרקר מפי אסתר דותן, חוקרת אמנות וצילום. דותן, בעלת הוצאה לאור "פיתום", הוציאה בשנה שעברה בתרגומה ובעריכתה את ספרה המקיף והמפורט של קתרין לאפטון על יצירתו של מרקר, "זיכרונות מן העתיד" (על שם יצירתו האחרונה של מרקר בעת כתיבת הספר). יש יתרונות רבים לספר: הוא דן בפרוטרוט ועל פי סדר כרונולוגי ביצירה של מרקר, ומתעכב על יצירותיו העיקריות. כל דיון כזה בסרט מסרטיו הוא כעין מאמר מאיר עיניים, המביא סינתזה כתובה היטב של פרשנויות מקובלות על אותה יצירה, כולל פרשנותה של לאפטון עצמה. זהו מחקר מונוגרפי שאינו חוטא בספקולציות ביוגרפיות על הדמות המסתורית ש"כריס מרקר" הוא רק אחד משמותיה (וגם הוא בדוי). לאפטון עוקבת אחר התעצבות סגנונו הייחודי, מקורות ההשפעה שלו וההקשרים החיוניים להבנת עבודתו.

הקרנת שתי מסות קולנועיות מאת כריס מרקר, מוזיאון תל אביב, 11.7; קתרין לאפטון, כריס מרקר: זיכרונות מן העתיד, הוצאת פיתום. תרגום, עריכה ואחרית דבר מאת אסתר דותן.
מאמרים
מבוא להקרנה במוזיאון ת"א
 
כריס מרקר והיסוד החמישי של הטבע
(סטודיו, 171)
 
מבוא להקרנה בסינמטק

סרטים
המזח (YouTube)
 
סרט קצרצר: ליילה תוקפת
 
סרטים נדירים ובלוג אישי

עוד על מרקר והספר
פרידה מכריס מרקר
(Frieze magazine Oct. 2012)
 
 
"להחזיר מבט", 2007
 
 
דן גבע בדיאלוג עם מרקר
 
 
מחווה למרקר ולרשת O.W.L
 
 
בלוג של גיום-אן-איז'יפט (מרקר)



ספרים בהוצאה


שלחו לי עדכונים
מעוניינים להתעדכן על ספרים חדשים ועל אירועים? אנא מלאו כתובת דוא"ל

דוא"ל: