"להביט לא אחדל"

על ספרו של ג'ון ברג'ר, "על ההתבוננות"

בספרו האחרון, "פנקס-הרישומים של בנטו", שטרם תורגם לעברית, מתאר ג'ון ברג'ר (יליד 1926, בריטניה) את עצמו, כשהוא מנסה להעתיק ציור של צליבה של אנטונלו. הוא עומד מול הציור עם פנקס רישום ומנסה להתרכז. מאבטחי המוזיאון מציקים לו ובסופו של דבר מגרשים אותו בכוח מהמוזיאון בגלל שהעז להניח את תרמילו על הרצפה, בניגוד לתקנות.

יש באפיזודה הזו משהו אופייני לעמידה של ברג'ר. הוא מתבונן בציור מן המאה ה-15 אבל יודע היטב שהציור לא יכול להיות מפלט – לא כיצירה דתית, ולא כיצירת אמנות, מן ההווה הקטנוני, האַלים. המוזיאון אינו משכן מרוחק, מוגן – הוא מקום שבו אפשר לראות את ההווה בעזרת האמנות. גדולתו של ברג'ר מתבטאת לא רק בכך שהוא רואה את המציאות (מוזיאון לאמנות הוא מקום מפוקח ומאובטח כמו בנק) ואת האמנות זה לצד זה, אלא שהוא מצליח לשלב בין השניים. בהומור דק הוא הופך את עצמו, המסולק מן המוזיאון, לגרסה מוקטנת של הצלוב בציור. בגופו הוא מגלם הן את תמונת האמנות, הן את תמונת המצב הפוליטית.

העובדה שספר זה תורגם (להפליא!) לעברית יותר משלושים שנה אחרי צאתו לאור אומרת הרבה על התרבות החזותית המקומית, ולא ארחיב. ברג'ר הוא אחד ההוגים החשובים והנפלאים של המאה העשרים. אין מאמר של ברג'ר שאי אפשר ללמוד ממנו, והוא כתב הרבה. בספר זה כעשרים רשימות. אפשר לחשוב על הפרויקט של הספר כניסיון להבין מה הופך אמן למשמעותי, ולא רק למרשים. אפשר להדגים זאת באמצעות שני מאמרים סמוכים. במאמר על אוגוסט רודֵן, הפסל הנודע (יוצר "האדם החושב") מבחין ברג'ר שהפסלים של רודן "נדחסים, נכלאים, נכפה עליהם להסתגר פנימה". קל לראות שברג'ר מדבר על הפסלים במונחים שמתאימים לתיאור בני אדם מדוכאים. רודן מתייחס לפסליו "כאילו הם קוראים תיגר על סמכותו וכוחו", ולכן "אין לפסליו הכוח לתבוע את המרחב הסובב אותם".

מנגד, מתאר ברג'ר עבודות פיסול סביבתי (ברג'ר מכנה אותם "תבליטים") של אמנית ידועה הרבה פחות, רומֶן לורקֶה. היא מפזרת חלק מהפסלים "במורד גבעה בסביבת בית האיכרים שבו היא חיה", חלקם "טובעים בין עשבים ושיחים... לעתים צומחים דרכם עשבים ושורשים". ברג'ר לא משווה במפורש, אבל הסמיכות מזמינה להבין, שכשהוא כותב על פסליה של לורקה שהם נבנים מבפנים החוצה, כמו פרי שצומח, הוא משווה במובלע בינם ובין פסליו של רודן – ומעדיף את לורקה. אצל לורקה "הקוד אינו מוטל מבחוץ", בעוד שאצל רודן "התחושה היא שהדמויות נדחקות חזרה אל תוך החומר".

מסיבה זו, פסליה של לורקה "תופסים חלל רק כחלק ממערכת, כולל החלל המקיף אותם". במילים אחרות, הם חלק מהנוף רחב הידיים, הם מרחיבי נשימה, בניגוד לדחיסה ולכליאה שברג'ר מזהה אצל רודן. הזיקה בין התפיסה החברתית לתפיסה האמנותית ברורה. לכן לא מפתיע שבסוף המאמר על לורקה מתאר ברג'ר "פרפר נוחת על אחד התבליטים", ומיד אחר כך מצטט את קרל מרקס.

יכולת זו לראות את המציאות באופנים שונים, חמורים כמרקס ורגישים כפרפר, מתקיימת גם בספק שברג'ר מוכן להטיל בעצמו ובהבנתו. במאמר "בין שני קולמָרים" (קולמר היא העיר במזרח צרפת שבה מוצג ציור המזבח משנת 1515 של הצייר הגרמני מתיאס גרינוולד). ברג'ר מתאר איך ראה את הציור פעמיים, בשתי נסיבות היסטוריות שונות, ואיך בכל פעם הבין את הציור אחרת לגמרי. "ב-1963 נתפסתי רק לעיצבון (שבציור), מפני שאת התקווה חייתי". ואילו עשור לאחר מכן, אחרי מפח הנפש של כישלון אירועי 1968, "בתקופה של קשיים גדולים, כשנדרש להחזיק מעמד, ראיתי אותה עבודת אמנות עצמה כשביל צר בתוך האין מוצא, בתוך המועקה". זהו ספר חובה לכל מי שציורים אומרים לו משהו. ומי ייתן שעוד מכתביו של המחבר היקר הזה יתורגמו.