פריים טיים בגלריה: אסטרטגיה של ליסטים

בוריס גרויס ואלכסנדר קלוגה: המצאת מרחבים ציבוריים של התנגדות בעולם מופרט

מבוא: אירוע בעקבות בוריס גרויס, "כוח האמנות"; תמונע, 26.2.2010

מאת אסתר דותן

בוריס גרויס, כוח האמנות צריך להמציא את המרחבים האלה, הם לא קיימים שם מעצמם. ובעניין הזה ארצה להפגיש כאן בקצרה שני "ליסטים" שבלי להיות נוסטלגיים, לא זרקו לפח תובנות של מרקס. האחד, בוריס גרויס, שלא רק שהפעולה האוצרותית האיקונוקלסטית שלו – שלא מקדשת דימויים - שולפת לצרכים חדשים יצירות אמנות, מהלך שהשפיע על האוצרות המתקדמת כיום, אלא הוא גם מפלש את הטריטוריה של האקדמיה ומגדיר כעבודת אמנות את פורמט הרצאותיו המלוּות רצף חזותי שהוא מלקט בחופשיות להקשרים שמשרתים תכלית בתוך הממשי. בשם שוויון הזכויות האסתטי שאותו הוא מזהה במסורת האוונגרד, הוא אף מַציג וידאו של הרצאותיו בחלל תצוגה של אמנות ושואף באמצעות ההתנסות אל-מול לייצר טרנספורמציה של התודעה בִּקהילה שנוצרת לרגע קל בגלריה. ואיך? לחלל תצוגה של אמנות יש פוטנציאל להוות מרחב ציבורי של התנגדות, אם מתרחשת בו נקיטת עמדה בלתי מצונזרת (דבר שקיים אבל נדיר מאוד) – כולל היעדר צנזור עצמי. כיום, תערוכות הענק הבינלאומיות של אוצרים עצמאיים שקהליהן, מסתבר, הוא הקהל הרחב ולאו דווקא קונים פוטנציאליים - הן לדידו של גרויס מרחב ציבורי שיכול לדרבן את אחריותו של הצופה – "שעת רצון להחלטה או לפעולה", אם להשתמש בלשונו של אלכסנדר קלוגה שאתייחס אליו עוד מעט. בשם מבט מחוּלן הנוקט עמדה בעולם (ראו למשל את פרשנותו של גרויס לתופעה בתרבות שאותה הוא מכנה הנשגב הפוליטי, או את האנליזה שלו למסחור זהויות), ובשם מבט מחולן שלא מקדש חפצים של אמנות, ולא מתפתה לאיקונופיליה, הוא גם תולש גדֵרות ומסלק גבולות בין אמן, אוצר, מבקר-פרשן, וכופר במפורש בהיררכיה בין יצירה לבין בחירה. בתוך האינטרסים הכלכליים שמכתיבים את עולם האמנות כפירה כזאת היא מעשה נועז קשה לעיכול. גרויס אף מערטל מציאות מוסווית - את האשליה הנרקיסית של יוצר בודד, ומצביע על מציאות של ריבוי מחברים; זאת עוד בעיה לעוסקים בתג מחיר סמלי או חומרי. במרחב חברתי, שאינו אלא יחסי כוח, ולטענת בוריס גרויס לא טבועות בו כשלעצמו אמות מידה שיפוטיות נתונות מראש (שימו לב לתפיסה הזאת, היא פותחת אינספור אפשרויות לפעולה בתוך יחסי כוח), הוא שואף לחזק, גם באמצעות אמנות, ותוכלו לקרוא לכך תעמולה, את הלגיטימיות של תשוקות הנחסמות מלכתחילה, וכן לחזק מחשבה שמונחיה כוללים גם עתיד, ובכך נבדלים מהווה נצחי של העלאת גרה תקשורתית נטולת פרספקטיבה. המבט הסינופטי, האנליטי והפרובוקטיבי של בוריס גרויס בספרו "כוח האמנות" חובק נושאים מרובים מטלטלי מוסכמות, שיש להם השלכה על אופן הפעולה – שהיא מעשה פוליטי - של אדם בעולם.

על אף העובדה שנוכחות של נשים כמעט לא קיימת בספר, החופש למחשבה איקונוקלסטית הוא שיעור טוב למיעוטים פוליטיים, ובכללם לפמיניזם חברתי שהפרויקט שלו עדיין רחוק מלהיות מושלם, למרות שאון החוצות של פמיניזם השם דגש על מהותנות נשית.

הליסטים השני, המכונה על ידי מתנגדיו ברשתות הטלוויזיה הפרטיות בגרמניה "בנדיט אלקטרוני", הוא רב-האמן אלכסנדר קלוּגֶה (נ' 1932), שב"כוח האמנות" הוא מוזכר אמנם רק בהערת שוליים שלי. אבל – ואין זה מפליא, בוריס גרויס היה שותף בכתיבת טקסט נלווה לַפרויקט החזותי-הגותי הענק של קלוגה מ-2008 - בן 570 הדקות: "חדשות מאידיאולוגיה עתיקה: מרקס-אייזנשטיין-הקפיטל". קלוגה הוא מהתיאורטיקנים החשובים, אם לא החשוב ביותר, של הקולנוע הגרמני החדש, קולנוע שהחל להתגבש בשנות ה-60 (מניפסט אוברהאוזן, 1961). וכאִזכור אגבי, בסרטו של קלוגה, "גרמניה בסתיו", 1978, פאסבינדר משתתף בהופעה כריזמטית. קולנוע הוא מדיום של אמנות יפה אצל קלוגה הבמאי, אבל כזו השואפת במפורש לחולל שינוי – כלומר, היא "אובייקט של פרדוקס", אם להשתמש באחד ממושגיו של בוריס גרויס. אך הפסיביות המוחלטת של הצופה באולם הקולנוע, שעליה מדבר גם גרויס ב"כוח האמנות", הוליכה את קלוגה לזנוח לחלוטין את הקולנוע ולחפש שינוי דווקא באמצעות סמל הרדידות - הטלוויזיה. במפגש הזה אֶרצה להראות שישה סרטים קצרים – בני דקה מהשנים 1995 – 2005, שקלוגה שותל בטלוויזיה סמוך לתוכנית פרשנית על ענייני היום, והסמיכות לא מקרית; אלה כמה דוגמאות לעבודות שהוא יוצר מאז 1987 לרשתות טלוויזיה פרטיות-דווקא בגרמניה (SAT1, RTL); בסוף הדיון אראה שתי עבודות ארוכות קצת יותר ששודרו במסגרת מגזין שקלוגה יצר ("היזם הגמיש: יצרן שימורי בשר נבלות – לד"ר פרד אייקֶה יש פתרונות", 2001, 15 דקות; "מי שבלבו תקווה – מת בזימרה: למה אימי ההווה יכולים לנחם", 1999, 24 דקות). ואיך הצליח קלוגה להחדיר את המבט האחר שלו ושל אחרים לטלוויזיה? הוא ניצל את היותו גם משפטן והוביל חוק בגרמניה המחייב את הרשתות הפרטיות להקצות 10 אחוזים מזמן השידור ליוצרים עצמאיים. את הרשתות הציבוריות בגרמניה הוא פוסל כלכודות לחלוטין בתוך הגבולות שמאפשרת הבורגנות. עבודותיו של קלוגה, שהוא מפיק באמצעי ייצור משלו, באולפן משלו (Kairos – ביוונית רגע של מזל, ולדבריו, שעת רצון להחלטה או לפעולה [שהזכרתי קודם בקשר לבוריס גרויס]), הן עבודות אמנות שמסתננות אל הקהל הרחב דרך סדקים שהוא פער בשטף התקשורתי – שואפות ליצור מרחב ציבורי של התנגדות ל"תעשיית התודעה" בתוך מרחב חברתי-יומיומי ממשי.

בתוך העושר והדמיון החזותי-רעיוני, אחד המאפיינים של העבודות האלה הוא דחיסה של ממדי זמן שונים המתנגחים בנורמת הסתמיות, שבה נאבק קלוגה שנים רבות בכל המדיומים האפשריים, כולל בכתבים תיאורטיים מוערכים (פרדריק ג'יימסון, בין היתר, הקדיש להם ניתוח חשוב). בהקשר לטלוויזיה-דווקא כעוד מגרש לַפעולה ההתנגדותית שלו מעניין להזכיר עימות חריף וספונטני שהונצח על ידי מצלמות הטלוויזיה והיה למסמך נדיר ודרמטי, כאשר בתוכנית שאליה הוזמן קלוגה ב-1970, בימים שעוד האמין בכוחו של הקולנוע, הוא הגיב על נסיונו של עורך התוכנית לכפות עליו את הנשימה הקצרה שהטלוויזיה מקצה למחשבות מורכבות. בשש עבודות בנות דקה אלה שאקרין, שזור לא פעם, כמו בסרטיו לקולנוע, הזמן הקוסמי. ואילו סרט אחר ביניהן, מחווה לדז'יגה ורטוב, הוא מעין הערה תמציתית פרספקטיבית על ההיפוך הערכי שהתרגש על המושג מהירות: מסימן של עתיד בשנות ה-20 של המאה שעברה אל סמל הרעה החולה של הריצה על רֵיק בהוויה התקשורתית, שכידוע אף גוררת אחריה גוויות של תחומי תרבות למיניהם. ואמנם המונטאז' בעבודות של קלוגה אינו ורטובי, כזה המבוסס על מהירות, אלא נבנה כצירופים של משמעות. אל הגלריה העבודות האלה לטלוויזיה מגיעות כתיעוד ההתערבויות במרקם של היומיום, אינטראקציה של חיים שאותה לא ניתן לשחזר מחוץ למקום התרחשותה; כלומר, הן מגיעות במעמד של תיעוד שמצביע על פעילות שהיא צורת חיים שהיא האמנות מהסוג המיוחד הזה, אם להשתמש במימד הביו-פוליטיקה - כלומר תיעוד של התערבויות בחיים ממש, שעומד עליו בוריס גרויס ב"כוח האמנות", והרצאותיו שלו הן דוגמה נוספת לכך. מוזיאונים, על פי גרויס, אמורים להעניק פרספקטיבה גם לאמנות-כצורת-חיים הזאת, שתכליתה עצם החיים ולא מוצר כפֶטיש בעולם האמנות. העבודות שתוקרנה כאן הן מתוך מרתון העבודות לטלוויזיה של קלוגה, שאצר הנס אוּלריך אוֹבּריסט במסגרת ביתן הקיץ שבנה רֵם קולהאס בגלריה סרפנטיין בלונדון, 2006. אוֹבריסט הכניס לחלל תצוגה של אמנות כמה מההתערבויות בחיים כשלעצמם. במרתון נשמר התפר שמעיד על ההצבעה החוּצה בכך שתוך כדי ההקרנה בגרמנית קרא קריין בהופעה חיה את התרגום לאנגלית. בגירסת הדי-וי-די שתראו כאן, הכותרות באנגלית הן בתוך העבודה – כלומר, תיעוד של תיעוד. התוכניות של קלוגה בטלוויזיה נקראות "פריים טיים" ו"עשרה לאחת-עשרה" אף שהן משודרות אי שם לאחר חצות, אבל יש לו קהל. הוא לא בחלל ריק. הוא מפזר מעצורים בסחף.


קישורים נוספים
בוריס גרויס / כוח האמנות
 



 

  • הזמנת ספרים
  • יצירת קשר
  • על ההוצאה
  • עמוד הבית